יום של שתי סדנאות ברצף. וסיפור אחד על מריבות עם אמא שלי. קדימה!
היא ניגשה אלי בהפסקה. מהוססת כזו, מובכת קצת. לא נעים לה לשאול את השאלה שיש לה. אבל בכל זאת, זה בער בה.
"יש לי עובדת, היא לא עומדת ביעדים שלה. וכל יום שני היא ביום מחלה".
מורכב. ביררתי, שאלתי קצת שאלות. המנהלת גילתה אמפטיה, הציעה עזרה, שאלה בעדינות. עשתה את כל הבירורים הנדרשים לפני שהגיעה למסקנה שאולי לא כל ימי המחלה של העובדת הם באמת באמת באמת ימי מחלה. אולי זה באמת המצב, ואולי לא. אבל קשה לאותה מנהלת להמשיך לשתוק.
המלצתי לה להגיד, בהיר וברור- "את לא עומדת ביעדים בזמן האחרון, וזה מייצר מצב ש….. (צנזורה קלה)".
המנהלת גלגלה עלי עיניים: "נו באמת, זו התשובה שלך?? היא מיד תגיד לי שמה לעשות, יש לה מלא ימי מחלה, ומה אענה לה אז?"
"אל תעני", אמרתי. תגידי "וואלה, מקווה שהכל בסדר". זהו.
ולמה שזה יעבוד?
או, בשביל זה צריך להכיר את אמא שלי. אמא שלי ואני רבים לפעמים. אני אף פעם לא צודק במריבות האלה. ממש אף פעם. בעיני אמא שלי לפחות. תמיד תמיד אני זה שמתנצל, שחוזר בו, שהטענות שלו לא מוצדקות. באסה.
אבל מה, יום אחרי המריבה, קורה קסם. כל מה שביקשתי שישתנה, כל מה שביקשתי מאמא שלי, קורה.
אבל אתמול היא לא הסכימה איתי! אתמול היא היתה מוכנה למכור כליה כדי שאני אגיד שטעיתי!
אז מה קרה? יש כוח לכך שדברים נאמרים. מרגע שאמרתי משהו למישהו, הדברים נמצאים אצלו. מעובדים, מחלחלים, עוברים את המסלול שלהם. ובסוף יש להם גם תוצאות בפועל.
לא תמיד יסכימו איתנו, זה לא אומר שלא יבינו אותנו. החתירה של מנהלים (ושל ילדים מעצבנים לאימהות מעולות כמו שלי) להסכמה בכל מחיר מביאה לקונפליקט שקשה להתאושש ממנו לעתים. תפסיקו לחפש הסכמה. תגידו מה שיש לכם, בכנות ובפשטות ותנו אמון בבן אדם שבצד השני שהוא יקלוט מה אתם אומרים, גם אם זה ייראה ממש הפוך באותו רגע.
ואותה המנהלת? אני משוכנע לגמרי מה יקרה איתה. לעובדת שלה יהיו פחות ימי מחלה בקרוב, וגם אם יהיה אותו מספר ימי מחלה בדיוק, אני משוכנע שהיא תתקרב יותר לעמידה ביעדיה.
אמא, אני מצטער. את צודקת. תמיד.
קולטים כמה אוכל טעים היה בסדנא?? מזל שדיברתי רוב הזמן. ככה לא תקעתי את כל השולחן…