היא יוצאת בוכה מהשיחה איתי

"היא יוצאת בוכה מהשיחה איתי". 
זה מה שהיא אמרה לי היום באמצע הסדנא. שהעובדת שלה יוצאת ממנה בוכה בסוף שיחת המשוב.

בהמון ארגונים איתם אני עובד, מקיימים עכשיו תהליכי הערכת ביצועים במתכונות כאלה ואחרות.
אז קבלו טיפ ניהולי חשוב.
השיחה לא חייבת להיגמר טוב.
מנהלים שמעו אינסוף טיפים, טריקים ושיטות שעזרו להם 'לצאת טוב מהשיחה'.
וזה חבל. כי זה בזבוז אנרגיה.
צפיתי וליוויתי שיחות שנגמרו מדהים, ולא הובילו לשום שינוי בשטח.
צפיתי וליוויתי שיחות איומות, שנגמרו בפיצוץ, ויצרו שיפור ביצועים בלתי נתפס.

איך זה יכול להיות?
המטרה של הארגון ושל המנהל בשיחת משוב מתוכננת, כחלק מתהליך הערכה (או בכלל), היא לא ל'צאת טוב'.
אלא להביא לשיפור ביצועים.
ברגע שהמנהל סגור על המטרה הזו, הוא מבין שיש כמה דרכים להגיע אליה.

חברה חכמה אמרה לי פעם שלמידה זה תהליך קשה כי הוא חייב להתחיל באיבוד שליטה, הוא חייב להתחיל בזה שאני מבין שאני לא יודע. ולכן אני צריך ללמוד.
אני לא בעד להוציא עובד בוכה. ממש לא. וגם אני מלמד טיפים ושיטות לשמירה על אווירה נעימה ומכובדת שבתוכה ניתן לקיים תהליך למידה.
אבל – אני עוד יותר לא בעד לבזבז את כל השקעת האנרגיה הזו ביעד כל כך לא אפקטיבי- לסיים את השיחה בשלום.

ומי שקרא עד כאן, הרוויח סיפור אישי- בתחילת דרכי כיועץ, עבדתי עם יועצת בכירה בפרויקט חשוב. אחרי כמה פגישות משותפות אצל הלקוח היא קראה לי לשיחה. אין דרך נעימה לתאר מה שהלך שם.
"אתה מרוכז באגו שלך,
יותר מדי מתמקד בקרדיט שתקבל,
מציץ בטלפון כל חמש דקות"
רציתי למות. התקשרתי לאשתי מהדרך חזרה ואמרתי לה שזהו, שאני עוזב. שאם אני נתפס כל כך רע, אין לי סיבה להישאר.
אשתי, מהעבר השני של הקו, הנהנה בחכמה.
לא עזבתי.
השתפרתי. מאוד.
הפידבק הקשוח הזה ליווה אותי בכל פגישה מאז.
הפידבק הזה גם לימד אותי כמה אכפת היה לאותה יועצת.
היא סיכנה את עצמה, קפצה איתי למים מסוכנים, כי היה לה אכפת שאשתפר.
כי היא האמינה בי.

וזה המסר.

אם אני רק מלטף את העובד שלי, אני מוותר עליו. על היכולת שלו להשתפר.
ואני מוותר לעצמי על עשייה ניהולית איכותית.
לא מקיימים שיחה כדי לצאת טוב. מקיימים שיחה כדי לייצר שינוי.

תפלו, תריבו, תבכו, תשקיעו. תאמינו שבסוף זה יסתדר.